פסק-דין בתיק עב"ל 38771-09-12

סגן הנשיאה יגאל פליטמן

1.                   לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב-יפו (השופט ד"ר יצחק לובוצקי ונציגת הציבור גבר' מאירה עזר; ב"ל 33516-08-11) אשר דחה את תביעת המערער, שמונה לאפוטרופוס של החסויה, לקבלת גמלת נכות כללית עבורה, מן הטעם שאינה עונה על הגדרת "נכה" כאמור בסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה -1995 (להלן - חוק הביטוח הלאומי).

2.                   המערער, בנה של החסויה, התמנה כאפוטרופוס שלה ביום 7.9.2006. ביום 19.8.2010, הגיש המערער תביעה למשיב (להלן - המוסד)לתשלום גמלת נכות כללית עבור החסויה. ביום 22.8.2010 דחה המוסד את התביעה, מן הטעם שעל פי סעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי, "נכה" הוא תושב ישראל שטרם הגיע לגיל פרישה, בעוד שהחסויה הגיעה לגיל פרישה כבר ביום 1.1.1985. כנגד החלטה זו של המוסד הגיש המערער את תביעתו לבית הדין האזורי.

ההליך בבית הדין האזורי ופסק דינו

3.                   בתביעתו טען המערער כי יש לשלם לחסויה גמלת נכות כללית החל מחודש אוקטובר 1978, מועד פטירתו של בעלה המנוח, כאשר הייתה בת 54. לטענתו, מאחר שמדובר בתביעת אפוטרופוס, חל עליה סעיף 11 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן - חוק ההתיישנות), לפיו בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין הזמן בו החסויה לא הייתה מסוגלת לדאוג לענייניה מחמת ליקוי נפשי, ולא היה עליה אפוטרופוס, וכן לא יבוא במניין הזמן שבו טרם נודעו לאפוטרופוס העובדות המהוות את עילת התביעה.

4.                   בית הדין האזורי ציין בפסק דינו, כי החסויה הגיעה לגיל פרישה ביום 1.1.1985, כלומר, כ-25 שנים טרם הגשת התביעה למוסד. לפיכך קבע, כי התקופה הרלבנטית לתביעה לגמלת הנכות לגבי החסויה היא בין שנת 1978 לסוף שנת 1984 (להלן - התקופה הרלבנטית), שכן לפי סעיף 185 לחוק הביטוח הלאומי, לאחר הגעתה של החסויה לגיל פרישה, פקעה זכאותה לגמלת נכות.

5.                   בית הדין האזורי קבע, כי המערער לא הוכיח שבתקופה הרלבנטית החסויה לא הייתה מסוגלת להגיש תביעה למוסד בשל מצבה הנפשי. מסקנה זו של בית הדין התבססה, בין היתר, על הנימוקים הבאים:

א.     המערער מונה כאפוטרופוס של החסויה רק בשנת 2006. כאשר נשאל מדוע המתין עם המינוי עד לשנת 2006, השיב " לא רציתי להכריז על אמא שלי כפסולת דין. אמנם יש לה ליקויים נפשיים אבל היא סופר אינטליגנטית".

         כאשר נשאל מדוע לא העלה לפני המוסד את הבעיה הרפואית של החסויה עוד קודם לכן, השיב: " קודם אמא הייתה במצב קוגנטיבי חיובי והיא לא אפשרה לי לראות אף מסמך שלה... אמא שלי קיבלה טיפולים רפואיים קיבלה כדורים".

ב.      לאורך השנים הגישה החסויה טפסים והצהרות למוסד: בשנת 1978, עם פטירת בעלה, הגישה למוסד תביעה לגמלת שארים, והיא חתומה על טופס התביעה; בשנת 1987 מילאה וחתמה על הצהרה למוסד; ובשנת 2005 חתמה על טופס לתשלום גמלת סיעוד.

ג.      במסמך רפואי מיום 18.12.2005 נרשם: " ...לאחרונה חלה החמרה במצבה עם סימנים דכאוניים וחרדתיים. קיימת גם ירידה קוגנטיבית קלה...".

ד.      בהתאם לעדות המערער, החסויה עברה למוסד סיעודי רק ביום 7.4.2008 ולפני כן התגוררה לבד.

ה.     בחוות דעת פסיכיאטרית משנת 2007 נכתב כי החסויה סובלת מ- P.T.S.D, C.C.S ודיכאון, אך עם זאת נרשם כי " ...סובלת מההפרעות הנ"ל משנת 1992 עם החמרה ניכרת בשלוש השנים האחרונות".

ו.      לפי חוות דעתו של ד"ר ויבורסקי מיום 27.8.2006, אמנם קיימים ליקויים נפשיים מהם סובלת החסויה. אולם, עם זאת, נרשם כי " מתמצאת בכל המובנים...", וכי ההתדרדרות במצבה של החסויה החלה רק בשנת 1992 לאחר מלחמת המפרץ, וקיבלה תאוצה נוספת בשנים האחרונות לפני עריכת חוות הדעת. ד"ר ויברוסקי המליץ, בתוספת לחוות דעתו, להעניק לחסויה 50% נכות נפשית ואובדן כושר השתכרות החל מיום 1.1.1992.

ח.     לבית הדין האזורי הוגשה חוות דעת רפואית נוספת, של ד"ר בר הלפרן, שבה הומלץ להעניק לחסויה 55% נכות נפשית החל משנת 1978 ועד שנת 1992, וכן אובדן כושר השתכרות של למעלה מ- 80% החל משנת 1978. אשר לחוות דעת זו קבע בית הדין האזורי, כי לא ברור המועד שבו נערכה, אך נוכח העובדה שצוין בה כי החסויה מתגוררת במוסד סיעודי, נראה כי המסמך ניתן רק לאחרונה, ומשכך אין בו משום להעיד על מניעותה של החסויה להגיש את התביעה למוסד בזמן.

ט.     במסמך רפואי מהמרפאה לבריאות הנפש משנת 1996, צוין כי: " ...מתמצאת בכל המובנים... הפרעות קלות בזיכרון לטווח קצר... אבחנה: PTSD של ניצולי שואה, החרפה בעקבות אירועי חיים ותהליכי הזדקנות".

י.      ועדה רפואית של המוסד לפי פקודת מס הכנסה, העניקה לחסויה נכות נפשית בשיעור של 50% רק החל משנת 1992.

6.           אשר על כן קבע בית הדין האזורי, כי המסמכים הרפואיים שהציג המערער לא מעידים על מצבה הרפואי של החסויה בתקופה הרלבנטית, ולכן לא ניתן לקבוע כי ליקויים נפשיים אלה מנעו ממנה לדאוג לענייניה, שכן הם מעידים על החמרה במצבה רק החל משנת 1992. בית הדין האזורי התייחס גם למסמך רפואי של ד"ר שטרייפלר מיום 2.3.1961 שצורף לתביעה, המעיד לכאורה על מצבה הנפשי של החסויה במועד עריכתו, והעיר כי המערער עצמו הודה כי מסמך זה נכתב לצורך התביעה לקבלת השילומים מגרמניה, שנערכה על ידי החסויה עצמה. לפיכך קבע בית הדין האזורי, כי אין בו כדי להעיד על אי מסוגלותה של החסויה לדאוג לענייניה בתקופה הרלבנטית לתביעה זו.

7.           עוד קבע בית הדין האזורי, כי המערער לא הציג נימוק משכנע לכך שהגיש את התביעה רק ביום 19.8.2010, בעוד שמונה כאמור כאפוטרופוס כבר ביום 7.9.2006. נוכח האמור, דחה בית הדין האזורי את התביעה, ומכאן הערעור שלפנינו.